אמרו חכמינו במס' שבת (דף קמ״ט ע״א), על הפסוק (ויקרא י״ט ד׳): ״אל תפנו אל האלילים״, כלומר, אל תפנו אל מדעתכם.
כתב הרמב״ן (באגרת הקודש), בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות האדם מחשב בדברי רשע וטינוף, מחשבתו נדבקת בטינופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים, שהרי היא מטמאה במגע וכו', והוא קרוב לקצץ בנטיעות וכו'.
והחסידים הראשונים מדביקים מחשבתם בעליונים, [ולכן] כל דבר שהיו מחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים, אם טוב ואם רע, והוא מה שאמרו (במסבת שבת דף ל״ד ע״א), נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות, וכו', שהוא סוד דיבוק בעליונים. ולהבדיל, בלעם הרשע היתה מחשבתו דבוקה ברע, ורצה ח״ו להמשיך על עם ישראל מחשבה רעה, ולא הצליחו הקב״ה בזה.
וממשיך הרמב״ן וכותב, והבן זה מאוד, ותדע עד היכן מגיע כוח המחשבה. וכתב בספר החינוך (מצוה שפ״ז, בהמשך דבריו), שורש מצוה זו [של ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'], כי בזה ישמר האדם מחטוא להשם יתברך כל ימיו. המצוה הזו, באמת [הוא] יסוד גדול בדת, כי"המחשבות הרעות, אבות הטומאה", והמעשים ילדיהן. וכתב בספר ליקוטי אמרים, (הובא בספר מראות עינים עמוד שצ״ט),שמהמחשבה רעה של העבירה, נברא "נשמת" המשחית רחמנא ליצלן, ומגוף המעשה של העבירה, נברא [רק] הגוף של המשחית. ע״כ.
ומזה נבין למה כל כך החמירו בעניין המחשבות הזרות, וכל זה משום שהוא בורא את"נשמת" המזיק, וכבר ידוע שכל כוח הגוף זה בנשמה, ולכן על האדם לקחת דברים אלו לתשומת ליבו. וכבר כתב הזוהר הקדוש, שכל דברי העולם הולכים אחר המחשבה וההרהור. והובא בזוהר הקדוש (ח״ג, נבתב בספר מראות עינים), שעל י״א דברים נגעים באים, ואחד מהם על זה שמחשב מחשבות רעות. הובא בספר אור הישר, שהפוגם במחשבה זיו פניו משתנה. ובעצם דבר זה מפורש במרגניתא דרבי מאיר שמביאה הראשית חכמה (שער היראה פרק י״ב מכתיבת יד. ובאוצר המדרשים כתב שזה ממרגניתא דבי רב).
