האמוראים חזרו מה נענה אנו אחריהם !!
בקונטרס הנפלא (שינון התורה עמוד 18 והלאה), כתב, ועתה נתבונן בדבר, איך שהאמוראים ראו לעצמם הכרח בריבוי החזרה, ובלעדיה יבואו לידי שכחת תלמודם, ונקדים דברי המאירי למס' עירובין (דף נ״ג), וז״ל: לעולם יהא אדם מכיר חסרונו ואל ישא פנים לעצמו, וכל שכן בערך הקודמים במעלה ובזמן, כבר אמרו, ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כשל היכל, עכ״ל המאירי.
וז"ל הגמ' שם: אמר אביי, ואנן [לעומת הדורות הקודמים לנו], כי סיכתא בגודא לגמרא. (ומבאר המהרש״א, דהיינו מה שקיבל מרבותיו שעל ידי טורח גדול וחזרה כמה פעמים זוכר ולא יבא לידי שכחה, כמו היתד הזה שבטורח על ידי הכאה על ראשו, הוא עושה נקב בכותל ונכנס בו). אמר רבא וכו' אמר רב אשי, אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. וברש״י כשם שהאצבע נוח ליכנס בפי הבור כך אנו מהירים לשכוח. ובר״ח הגירסא כי אצבעתא בביזרא, ופירושו: כמו ששוקע אצבע בזרעונים, נראה כאילו עושה גומא וכאשר מרים, אצבעו חוזרת וממלאת את הגומא מיד, כך אנו כשמשלימים מסכת, ומתחילין אחרת מיד שוכחים הראשונה, עכ״ל.
ואם כך האמוראים אומרים, מה נעני אנן אבתרייהו, אנן יתמי דיתמי, ואיך נדמה בנפשנו לזכור דבר ללא חזרה רבה.
והנה בעירובין (דף נ״ד ע״ב) איתא, ת״ר כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושנה להן משה פרקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב
לימין משה, ואיתמר לשמאל אהרן (וברש״י ד״ה ושנה להן פרקן, אותו פרק עצמו ששנה לאהרן). רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פרקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פרקן, נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלושה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פרקו, נסתלק אהרן שנו להן בניו פרקן, נסתלקו בניו שנו להן זקנים פרקן, נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר, חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה מפי הגבורה כך, הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה.
רבי עקיבא אומר, מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר (דברים ל״א): ״ולמדה את בני ישראל״. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם,
שנאמר (שם): ״שימה בפיהם״, (ופירש״י, אשר תשים לפניהם, ולא כתיב אשר תלמדם, צריך אתה לסדר ולשים לפניהם טעם המיישב תלמודם). הרי לפנינו
שהרב המלמד לתלמידים צריך ללמדם ארבעה פעמים, וזאת מלבד מה שלומד ומשנן לעצמו אחרי כן. וכן אם צריך התלמיד ליותר, כדי שיהיה מובן ומיושב על ליבו, על המלמד לחזור עוד עד שיתיישב על ליבו.
וחזינן בגמ' שם עד כמה טרח המלמד לחזור עד שיבין תלמידו, שהרי הובא שם, רב פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני, (וברש״י כל פירקא מקמי דליגמר), וגמר [ורק אח״כ הבין]. יומא חד בעיוה [קראו לר' פרידא] למילתא דמצוה. תנא ליה [לימד אותו ד' מאות פעמים], אמר ליה, מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה, אסחאי לדעתאי וכל שעתא אמינא השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר לו הב דעתיך ואתני ליה הדר ד' מאה זימנא אחריני. נפקא בת קלא ואמר לו, ניחא ליך דליפסוק לך ד' מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתא, אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי, אמר להן הקב״ה תנו לו זו וזו.
ורואים כאן גם את כוח התלמיד, שאע״פ שלמד יותר מג' מאות פעמים ולא ידע, עדיין לא התייאש ולא התעצל ללמוד עוד מאה פעמים עד שיבין. ובאותו מקרה שלא הבין גם אחרי ד' מאות פעמים, למד עוד ד' מאות פעמים, וכל זאת רק כדי להבין את הלימוד. ובאמת שמעתי מפי אחד מגדולי ישראל שכולם מתפעלים מהרב, ולדעתו יש להתפעל יותר מהתלמיד.
