מקורות על מעלת החזרה

בקונטרס החשוב "שינון התורה״, הביא בפתיחה לקונטרס שלו מאמר נפלא, שמבוסס על דברי המשגיח הרה״ג רבי דב יפה שליט״א, והדברים מחזקים מאוד מאוד וז״ל:
הספרי בפרשת קרח על הפסוק: ״אני חלקך ונחלתך״, אומר וז״ל: חביבה תורה, כששאל דוד מלך ישראל, לא שאל אלא תורה, שנאמר (תהלים קי״ט): ״טוב אתה ומטיב למדני חוקיך״, טובך עודף עלי ועל כל באי העולם, יעדיף טובך עלי ולמדני חוקיך. עכ״ל. פירוש, למרות שאתה טוב אלי בכל מילי דמיטב, אינני מבקש אלא תורה. ואף על פי שביקש על [ידיעת] התורה, כמו שנאמר ״למדני חוקיך״, ביקש גם שלא ישכח את לימודו, וכמ״ש הספרי (שם וז״ל: ואומר ״סעדני ואושעה״, שלא אהיה לומד תורה ושוכח, ואח״כ הוסיף וביקש עוד, שלא יהיו לו מעכבים מלשנות, כמו שממשיך הספרי ואומר: שלא אהיה לומד תורה, ויצה״ר אינו מניח לי לשנות. עכ״ל.
הרי שיש יצר הרע מיוחד לכך שלא להניח לשנות, והוא כל כך חזק, שגם לאחר שהתפלל שלא ישכח את לימודו, עדיין יש מקום לתפילה שלא יעכב בעדו מלשנות.
ועיין במסכת תמורה (דף ט״ז ע״א, לגבי יעבץ, (כעין דברי הספרי). שלאחר שביקש שירבה גבולו בתלמידים, ושלא ישכח תלמודו, עדיין ביקש שלא יש, בני יצה״ר מלשנות, (והובא במכילתא, ריש יתרו סוף פרשה ב,) ומאויבי תחכמני, מזה שאנו רואים שהיצר מתגבר בדבר זה, נדע את חשיבות הדבר, ונתחזק כנגדו באותו דבר עצמו.
וככפתור ופרח המעשה דלהלן, שכששאל הגה״צ רבי דב יפה שליט״א, את הגאון רבי צבי פסח פרנק זצוק״ל, מדוע ממעטים לחזור? ענה הגאון רבי צבי פסח פרנק, היצה״ר הרי הוא ״מבין״, והוא בעצם יודע, שמה תלויה ההצלחה, ולכן הוא מקשה מאוד. וכאן המקום לשאול, מאחר והשינון והחזרה כל כך חשובים, מדוע לכאורה אינו נמנה בין המ״ח דברים שהתורה נקנית בהם? אמנם נעיין במה שהובא (בפירוש המלוקט על מסכת אבות עם הגמ'), וז״ל: ב"תלמוד" (וי״ג בלימוד), אין לימוד אלא הרגל, שיהיה רגיל לשנות ולחזור על תלמודו, ולשקוד על הספר עד שיהיה שגור בפיו, כדאמרינן: תנא מינה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה, ע״כ.
נמצא שלדבריו "תלמוד", הכוונה שינון. הרי שלא רק שהוא ממ״ח דברים, אלא שבו גם פותחים. וכאמור כבר מצאנו בנביא ירמיהו (ל״א, י״ז) ״כעגל לא למד״, שפירושו כמו ״עגל שלא הורגל״ למשוך בעול.
אם כן מצאנו את הדרך ילכו בה לדעת את תורת ה', אבל הכתוב אומר ״לא רבים יחכמו״ (איוב ל״ב, טי), ואומר על זה המדרש תנחומא: אמר אליהוא לחבריו של איוב, לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא אם כן נתן לו הקב"ה רוח שיהיה רגיל בלימודו עכ״ל. ולהאמור לעיל ״רגיל בלימודו״, הכוונה שינון. אם כן לא כל אחד זוכה, אלא מי שה' נותן בו רוח לחזור.אמנם, הבא ליטהר מסייעין בידו, ולזאת באנו במגילת ספר כתוב לעוררנו להיות בכלל, ״חכמים יצפנו דעת״ (משלי יי, י״ח), וכמו שפרש״י, ישמרוה שלא ישכחהו. וכאן המקום להביא את דברי הירושלמי במסכת סוטה (פרק חי הלכה יי), אמר רבי מאיר, כתיב החכם עיניו בראשו, הכסיל במה, ברגליו? אמר ר' אבא, מרי, החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו, עכ״ל. 
ולענייננו החכמים יודעים בתחילת לימודם, שכדי לא לשכוח צריך לשמור לימודם.עוד ציין שם בפתיחה את דברי הגר״י הוטנר זצוק״ל: "גדול לא נעשים מללמוד, אלא מלחזור". ואדם שאין לו סבלנות לחזור, לא יכול לצאת ממנו כלום.וסיים שם בדברי המשגיח הגדול, רבי דב יפה שליט״א שאמר, ידוע על כאלו "שמחזרה גדלו על חבריהם", למרות שחבריהם היו גדולים מהם בכישרון.